מהמטוס, כאשר קודקודו מפלס את דרכו ומבטו מופנה אל הרצפה. עוד עיני עוקבות אחריו ואני מבחין ב-11 המתקרבת מולו, ממהרת, מבטה מחפש, ותיקה נשמט מידיה. ד״ר קרנל, אני רוצה לקרוא לו, תביט, היא ממש מולך, אבל הוא רחוק, כבר חלף על פניה. חצאיתה של JJ משתובבת בהתכופפה להרים את התיק ואני מנסה לנחש האם גם לפגישה הזאת יצאה בלי תחתונים, והם ממשיכים כל אחד לדרכו. אני מוריד בחזרה את ידי שנופפו בהתרגשות ומסתכל מסביבי, שוב לבד, בגוף ראשון, לא עוד גיבורי מדברים אלא רק אני וקולי.

אוי לא. אל תעשו לי את זה, ואל תגידו שבאמת רציתם שתקרה ביניהם הפגישה. הן רק אכזבה יכולה לצאת מכך. סיראנו לא גילה לרוקסאן את סוד מכתבי האהבה; פסיכה, לאחר שנתוודעה אל ארוס, כבר איננה אותה התמימה וחסרת האונים. אך ידעתי, רבותי, שתתחלקו לשני סוגים, אלה החושבים שפגישה עם הדוקטור היא חיונית ואלה המשוכנעים שהיא מיותרת. אני חוזר שוב אל מסופון המיניטל, ולצידו במגש המדפסת מונח העתק נשכח של הפקס ששלח ד״ר קרנל לפני רגעים ספורים לד״ר גרין הקולגה שבמכון. והא לכם סיומו:

״...הבעיה האחרונה שעומדת בפני המטפל בהגיעו אל קו הגמר, אל חוף המבטחים, היא ההחלטה על הפסקת הטיפול, אך בעיה זו נחסכה ממני שכן הנסיבות הובילו לפגישה מוחמצת. שוב תופסת המטופלת את הפיקוד על חייה ואת היוזמה למילוי משאלותיה. כאשר מסתיים ניתוח והחולה נשאר ללא צלקות נראות לעין - סימן שהניתוח הצליח. טוב סיום מעין זה, מאשר כל הודאה והודיה על התהליך עצמו.
הטיפול אינו יכול לסבול סוף שמח. כל סיום משאיר טעם של אפר, של מוות. כל סוף - מוות חסר טעם.״

170