״כן,״ קוטע אביו את התלהבותו, ״כבר ראיתי כאלה.״ ויודע קרנל שצבע וגרפיקה ממוחשבת יסמלו תמיד בעיניו את התאוששותה של JJ ואת נפילתו שלו. האם יכול יוהאן לנחש את מצבו של אביו באותו רגע? מכנסיו רטובים ונפשו בקועה בלבולים? מה פתאום, הרי איננו מסוגל אפילו לדמיין את ההורים שלו עושים את זה... ומי יכול? וגם דימון לא יגלה.
״מתי יום הזיכרון של סבתא?״ יוהאן שואל, אך השפופרת כבר תלויה על השרוך המסולסל ומתנדנדת כאברו המדולדל של הדוקטור, וזבוב משועמם מקיף בדבקות את הקרם-שניט המחמיץ.
אכן, פספסתי את יום הזיכרון של אמא, מרוב שהייתי עסוק בעצמי ובניסיונות,
המגוחכים. פתאום, כשאני נזכר באמא ובימי זקנותה, מציפה אותי מחשבה איומה. החשדנות הזאת, כלפי JJ או LAYLY או מי שזו לא תהיה, פרצה גבולות. האם היא קיימת שם בארצה, ובעלת קורות חיים אמיתיים? או סתם דמות דיגיטלית שהמציאה לי האלקטרוניקה המתוחכמת? אולי אני המצאתי אותה ואולי היא אותי? כולי חשדנות מאוסה, ממש כמו אמי-זקנתי שחיה בפראנויה מתמדת, מאז ומתמיד העיבה חשדנותה על טוב ליבה, אם היה קיים כזה, שלא בא לידי ביטוי אלא בהאבסת-יתר של אבי, ונקיטת ״נגד עין הרע״ לילדיה, ולא ברור של מי היתה העין. בשיבתה היתה רדופת רוחות ושדים ושכנות קנטרניות הגונבות כביכול את הפרוטה האחרונה מכיסה ואת העגבניה האחרונה מן המקרר, ולא שקטה עוד בשנתה ולא נחה מחרדתה ומאטימת כל מנעול ופתח איוורור, עד כי נסגרה מן העולם ומתה לה יום אחד מבודדת כאותן זקנות בנפאל או בהודו המשתכנות להן טרם מותן בבית אבן ליד הנהר סמוך למקום שריפתן המיועד. ומחכות.
שוב אינני יכול להישאר עוד רגע בחדר הסגור, פן אחנק בעשן חששותי ואדרדר אל דרך החשד והעורמה. בוא איתי דימון, לנשום קצת אוויר.
128