בשאפהאוזן. כבר לאורך רגלי אני מרגיש את הטפטוף, ואני פשוט מאושר, גם הדמעות מחלחלות בין הקמטים.
סוף-סוף יוצא לי משהו.
עתה אני מיובש כולי, שפתי חרוכות, הגרון מתכווץ והחיך יבש מצמא. אינני מבין אם התרוקנתי מכל המיצים באוננות הטוטאל-גופנית שלי, או שזו השפעה של הסם, או של כתבי בודלייר Les Paradis Artificieis שאני קורא עתה בשקיקה ובהזדהות, בהם הוא מתאר שלושה שלבים בשכרון החשיש. רציתי לעשן ולהתערבב בהיסטוריה של JJ, אך אינני זוכר עוד אם השתמשתי בפירוד שהישגתי לי בשוק בעמל רב ובמבוכה מטופשת - פירור כהה בשוקולדה זנוחה בבונבוניירה מהשנה שעברה, תמים וסתמי במראהו, חריף בריחו, ״אהה! חטאיו של אדם, עד כמה שייחשבו נוראים, מכילים הם את המופת החיובי לכיסופיו אחר האינסוף״, כך בודלייר. ואני אולי הולם עכשיו.
רציתי לעשן ולהתערבב בתולדות חייה, ואכן נסתבר לי שאין האדם יכול להימלט מגורליות מזגו הגופני והמוסרי. החשיש יהיה אך בבואה למחשבותיו ורשמיו הידועים, אולי היא תהיה מוגזמת, אך בבואה תישאר תמיד. רציתי, אבל הכל קורה לי גם בלי זה. אולי משום כך הפסיקה JJ? אולי גם אצלה התחילו קורים הדברים בלי הזדקקות ל׳חומר׳? אני משמש לה כמראה לנשמתה העשנה ומחפש לי ראי לעצמי, בו אראה אותה מחדש. ואני אומר לך JJ , ומתי אבין זאת בעצמי, שישנם בעולם שני סוגים של אנשים, סוג אחד המתנסה באושר בהרגישו שהוא מחוץ לעצמו, ומסתייע במשקה חריף או בסמים או בטראנס מיסטי, והסוג השני אשר חש סיפוק רק כשהוא שולט בעצמו שליטה גמורה - כמוני - שאני רץ לאמבטיה או שוקע בספרי פסיכולוגיה עבי כרס הנחים בסדר מופתי על המדפים, כזה אני וכזאת את, ואנו אחרים, נבדלים זה מזו בכל התחומים, ובכל זאת מתערבבים לנו אחד בשני, התערבבות נעימה. ואת הינך פרח שיבש בקיץ, פקעת שתחזור לחיים עם גשם ראשון, ואני איש ששיבה נושרת משערו כדליפת נשורת מכור אטומי מחורר.
הטלפון מצלצל, יוהאן על הקו. ״לא, תילדה אינה בבית.״ עונה אביו, והמהומו המרוחק והבלתי מובן מאיים לסיים מייד את השיחה. ״יש לי פה מסך חדש למחשב, מסך צבעוני,״ יוהאן מחליט לא לתת לשיחה לגווע, ״אתה חייב לראות, SUPER COLOR , SUPER VGA, יותר סופר מסופר, גרפיקה
מצוינת ורזולוציה גבוהה, תשתגע כשתראה את תוכנת החלונות רצה במהירות ובדייקנות.״