דימון, זה לא יוצא לי. לאן אני הולך ולאן אגיע בדרך חיפוש נלוזה אחר מקורות ושורשים, מטרות וקווי גמר, עכשיו אני אמא שלי ואחר-כך אני JJ, מייד אתהפך ואהיה לאביה, אבא לבני שאני עצמי זה הוא.
דימון מרחרח, החדר ספוג עוצמות, מראות וריחות, עכשיו האדון כבר לא דובר אנגלית של טנטה רשל, אך גם לא את שפת אמו הגרמניה, כי אם את שפת הגוף הוא מדבר אלי, וגם אני כבר מבולבל מהאיש הסימפאטי הזה, שהיה אנושי במידה ובעל תשובות, מבוכותיו ככל האדם. בלקחו את משא הספק והעצבות הקיומית על כתפיו העייפות, פתר את כולנו ממגע הקור והניכור, אובססיות ומוזרויות אחרות. ועתה, הוא אומר, זה לא יוצא לו.
את החולצה שלה, החולצה מן החלום, עם החור הגדול, לא, זו בעצם החולצה שלי, לא, של תילדה, הזרוקה על הכורסא ברשלנות שאיננה אופיינית לבית קרנל - את החולצה הזאת אני לוקח לידי. קורע את השרוול, מדמיין את בית השחי החשוף של JJ, מעולם לא ראיתי דבר סקסי כזה, מאז בית השחי של אמא שלי, שאהבתי לצלול בתוכו כשהייתי תינוק על ידיים, גונב לקיקה כגלידה חמה בחורף קר. ככה עקבתי אחר הזדקנותה. כך התרפט בית שחיה של אמא, המקום הסודי והקסום הזה, לכדי שקיקי נטיפים מידלדלים. זרועותיה הנפולות, גם הן, כמו איברי גופי המזדקנים אותם אני חופן בכפות ידי, ממשש ומלטף. אני הופך להיות מרוכז כל כולי בשיפולי בטני הרוטטת, כל כך אני רציני במעשי השפשוף. מעניין אם לכלבות יש בית שחי ואם הם, הזכרים שלהן, נדלקים