שולחן אפור, קירות לבנים שגם הם עצמם האפירו עם הזמן, גם פה רואים הכל בשחור-לבן, גם פה עיוורי צבעים למכביר, אורות ניאון, חדר משרדי פונקציונאלי, אי-שם במרכז הארץ. ברקע שידור לילי, שירים עבריים של חוצי חצות, המצלמה מתקרבת, פייד-אין, גבר צעיר מגולח שיער מתהלך בעצבנות, אולי זהו מצבו הטבעי, מודד את החדר בצעדים נמרצים, ומדי פעם פונה ומדבר בליווי תנועות ידיים חסרות איפוק, לעבר השולחן, שם יושב גבר מבוגר יותר, חזותו מזרחית, שערו מאפיר עד מלבין, אולי טרם זמן, לפחות אין לי קרחת, הוא בטח חושב כאשר כף ידו מורמת כלפי מעלה ומלטפת את פדחתו מן המצח ועד לעורף, ועוד פעם.
המוסיקה ברקע נחלשת וכאשר מתחיל להישמע קולו האינטימי/רדיופוני של המגיש הלילי, מתמקדת המצלמה בתנועות שפתיו של הבחור הצעיר, שפתו העליונה קפוצה תחת שפמון דקיק והשפה התחתונה משתפלת ומשאירה מקום קטן לספק, שמא יש גם רכות כלשהי מתחת למעטה החיצוני הקשוח, והקול מתחלף לרחש רקע של מכשירים חשמליים באקוסטיקה גרועה, הנבלע בקולו הנרגז של צחי.
״עובדיה, אני לא מבין מה כל כך דחוף לקרוא לי באמצע הלילה, ובכלל איך מצאת אותי, מאיפה היה לך את מספר הטלפון?״
״מאשתך.״
״אני לא מאמין.״
״מי שלא מאמין, שלא ילבש תחתונים! כמו שהיתה אומרת אמא שלי זיכרונה