אמריקאי, ברזילאי, וזה מצא חן בעיני, ושיחקתי לידי דמיונותיה הפרועים את הטיפוס שרצתה למצוא בי.״
״שאלו את הפרד מי אביך, ענה דודי הסוס,״ כרוצה להגיד - מתהדר בנוצות לא לו, נדבק גם NAT בחיידק.
״והברזילאים כידוע, מבלבלים בחזותם שכן הם לפעמים בהירים כארים מזרח-אירופאים ולעתים שחורים כאפריקאים ממש. ו-JJ מתעקשת לרחרח ולשכנע אותי שמוצאי מברזיל. נו, ואחר-כך, כשהתקרבנו יותר, אתה יודע איך זה, היא נדלקה משירי באהיה ומסיפורי ימאנז׳ה, וכבר לא יכולתי להודות בבלוף הראשוני, התמים שלי, בדיוק כמו שלא תשאל לשמו של המטלפן לאחר שכבר פתחת בשיחת אהלן ומה נשמע, למרות שלא ידעת מי המדבר, וקיווית שתוכן השיחה יסגיר את זהותו. האמנתי שהדברים פשוט יתבהרו איכשהו בהמשך.״ אבל שקרים לבנים כאלה, באופיים הם נוטים להתחפר ולהעמיק ולהסתבך, ולאו דווקא להיפתר. ״ובסוף, נו זה כבר ברור, היה לי אינטרס חזק מספיק כדי להתאמץ ולהמשיך ולהסתיר.״
״באודה, באודה,״ נובח NAT ככלבלב צעיר, מכשכש בזנבו וחוזר לכורסא.
כשסיים NAT לקרוא את הפרק ׳לשם שמיים׳ וניכר בו, כיוון שהסמיק, שנסער קצת מיחסי גבר ואשה וארוטיקה, והמשיך לקרוא את סיפור הרפתקאות,
עם JJ מטייק-היי ועד לאומגה, לצלילי אום-כולתום המאנפפת את הטונים האחרונים של ״אמל חייתי״ (תקוות חיי). אז קם בפתאומיות, אינני יודע איך לפרש את חיוכו, האם ציני או מזדהה, נשען על משקוף הדלת והביט בי מטפל בפיגג׳אן הקפה.
״פצח קולך בשיר ושלח את פניני לשונך ונשמע מה בפיך,״ אני אומר לו במליצות, מרוב מבוכה.
״טוב, אז ככה. אני לא כל כך יודע איך לאכול את הסיפור שלך. לפעמים נדמה לי שכל הדמויות פלקאטיות מדי, לקוחות מעולם מושגים של המדיה של המאה העשרים, אב-טיפוסיות עד כדי גיחוך. ואז אני מגלה הרבה רגישות וחשיפה של פצעים פתוחים, שלך, שלי, שלה, שלו, שפשוט ממיסה אותי. ואני שואל את עצמי אולי זהו ז׳אנר חדש שלא הכרתי עד כה? אבל לפעמים נדמה לי שאתה עושה פארודיה. על הפסיכולוגים ועל העיתונאים ועל אנשי המחשבים ועל האמריקאים והישראלים ובכלל. בכל דבר משתרבב איזה גיחוך, למשל הדוקטור, האם אתה מכיר אותו? היית פעם בטיפול? ולמה באמת לא החלטת להקרין אותו כהולוגרמה, אם כבר - אז כבר. בכלל, אם מדובר כפארודיה על האהבה ועל הכאב והניכור, אני לא יודע אם אתה מצליח לצייר בדקיקות את האבסורד הקיומי, כמו שאני תופס אותו. אגב, גם לי לא סיפרת אף פעם מה