לחשוב שזה יעשה לי את החיים קלים יותר, העובדה שהכל פתוח ומותר ואפשרי, אבל אני חושב שזה בדיוק ההיפך, כי בעולם כזה אין הגדרות ואין גדרות ואין גבולות, וקשה ומתסכל לחיות בעולם מלא אפשרויות ולפנטז שאני אחראי לבחירה ובידי ההחלטה. רק אמא יכולה.
נאדיה, כמו חירה בצעירותה, שערה שחור כחושך ופניה מאירים בלובנם הנוגד את מזרחיותה הקורנת מזיעתה ומקולה ומעיניה הבורקות. היא שופעת נשיות שלא נחנקה ולא הושפלה עם השנים הצרורות ואת מחזור הווסת שלה היא מקבלת באופן סדיר ב-14 לכל חודש, הוא גם יום השביתה הכללית לזכר תחילת האינתיפאדה על פי גירסתן של תנועות מסוימות, כל כך היא מפנימה את חלקה במאבק כאשה וכלוחמת. נאדיר, מורה במקצועה ויודעת אנגלית היטב ואיתה למדתי ערבית, ואני כלחמניה שנשלחה מלחמו של אבא וחזרה על פני המים. וכשהיא מלמדת אותי ערבית ונותנת לי שיעורים בדקדוק, משתעשעת נאדיה בקריאת סימנים בקפה, כמו ש-JJ היתה עושה בספרות ומספרים, אבל הן כל כך שונות אחת מהשנייה. כך הייתי מתבלבל ביניהן לפעמים בדרך חזרה מביתה בשעה מאוחרת, כשהחשיכה כבר איננה נעימה כמו פעם, והיא צופנת ומלפפת בתוכה רגשות לא נעימים ופחדים מוצדקים, גם כשאין עוצר, וזה נהיה נדיר.
הדרך מתל-אביב בחזרה אל הכפר היתה מרגיעה ומספקת יותר. עד שהגענו אל המחסום. בירושלים, על פי הדרכתו של איציק בסוכנות המחשבים האישיים שבדיזינגוף, ניגשנו ישירות אל חנותו הנסתרת בתוך החצר של אותו קרטר, תוך דקות ספורות הבין את מבוקשנו, ללא מילים מיותרות, רק שרטוט פשוט, והכרטיס בידינו. כמה פעמים בחיים כבר ראיתי איך עניין מסובך נהיה לפשוט ביותר, איך בעיה מתמשכת נפתרת בהינד עפעף, ואיך למרות כל זאת אי אפשר להצטער על הדרך הארוכה והמסובבת עד לפתרון, וגם אי אפשר שלא.
המחסום מחזיר אותנו אל המציאות. מחוצה לו, או בפנים, שם אין מרגישים את ההשפלה במלואה, אלא בנקודת המעבר. המחסום מחזיר אותנו אל האבסורד. שם נעלינו הן הזוכות לטיפול מיוחד. שם מקלפים את הכסות ואת הזהות, הלא זוהי נקודת הגבול והשבר, סדק בין אור לחופש. אבל בכיסנו הצ׳יפים הנחוצים, ואנחנו מרגישים בדרך הנכונה, בדרך אל הגל הגדול.