״יש שושנים מצמיחים קוצים, ויש קוצים מצמיחים שושנים,״ ענה לו NAT כבני המקום, והסביר: ״אני כבר התחלתי להבין מה קורה פה. האנשים האלו מתייחסים אל העולם בתפישה קונספירטיבית. הנגלה אינו חושף את מה שמתחתיו. בעיניהם, מה שנראה מבחוץ אינו אלא המסכה המסתירה את העולם האמיתי. חשדנות וחוסר אמון, מניעים אותם ללכת סביב-סביב.״
״למה צריך לחפש את ה׳ווסטה׳, את התיווך, בכל צעד שעושים?״ המשיך NN, ויכולת לראות את גלגלי מחשבתו האמריקאים מסתבכים זה בזה.
״ככה זה פה, אין אמון בסיסי בין אדם לחברו, אין אמון בסיסי בין אדם למוסדות. כל תקנה, כל חוק נגלה, מעורר חשד, ואת הצורך לעקוף אותו. אז הולכים סביב-סביב, ומחפשים את מה שמתחת.״
״הכל הפוך,״ חזר NN עוד הרבה פעמים בבלבולו.
החורף ההוא של תחילת האינתיפאדה, עבר בבלבול כזה ומילא את כל מאודם של אנשי זיתונייה הכפרית, לא השאיר הרבה מקום להתבוננות ותהייה על קנקנם של השניים הזרים. וכשהגיע האביב כבר היו שני אלה חלק מהנוף המקומי, ועם נאג׳יב, טריאומוויראט זר צלעות, שלישיית ה-N-ים.
נאג׳יב הוא איש החומר הכתוב. תמיד בידיו איזה דבר שבא מן הדפוס, לפעמים ספר חדש, לעיתים כרוזים שזה עתה נפלטו מן התנור החם. ואנחנו, NAT ואני, אנשי הקלידים והמקשים, תוצר החברה המערבית, נשבינו בקסם הפיוט המזרחי מחד, ומאידך - בלהט ההתקוממות הצועקת את תולדות חייה בהתהוותם, מתוך החומר הכתוב והמבעבע של הכרוזים. לא עבר עוד זמן רב וידענו שאנחנו בפנים.
נאג׳יב, ה-N הצעיר מבין שלושתנו, חי את רוב חייו תחת הכיבוש הישראלי. מזיכרונותיו הראשונים: איך עלתה משפחתו על המשאית וברחה אל קרוביהם שבכפר, מפאת קירבתם אל הקו הירוק והחששות מפני הטבח בידי היהודים. אחיו הקטנים, כך הוא מיצר, כבר נולדו אל תוך הכיבוש ואין להם דרך לדעת שכל זה איננו טבעי, איננו כח עליון, עוד אחד מפגעי הטבע הבלתי נמנעים, כמו שריפה הקוטלת מדרונות ירוקים או גל גדול השוטף איי דייגים. אך נאג׳יב לעולם לא יגלה את ליבו בהאשימו את הוריו שגזרו עליו את גורל הפליט, וגם איננו מנחש עד כמה NN, מושא קנאתו הסמויה שזכה לגורל אחר מידי הוריו, מקנא בו באופן אבסורדי על שלא נתלש ממקום שורשיו אלא נשאר קשור למולדתו כפוית הטובה. בזמן שאני הייתי מתמכר בהערצה טלוויזיונית אל סופרמן ורמבו, היה הוא מקשיב לאגדות הפדאיון המסתתרים בהרים ונלחמים בגבורה בחיילים היהודים.