המשכתי לאכול ולהשמין, והאשמתי אותך שאין לנו מספיק אהבה, כי גם את זה למדתי בבית, להאשים בלית-ברירה, ואתה באת אלי לילה אחר לילה בניסיון לשנות אותי, ולפעמים כשרצית אותי אחרת, אמרתי בבקשה NN, תפסל אותי איך שאתה רוצה, אני כמו בצק, ואתה עוצר במקום ליצור, מה אתה בעצם רוצה, מתניים יותר צרים, ומה עם הרגליים, תקצר אותן או שתאהב ארוכות. well, קח אותי במלואי. אבל המשכתי להשמין. עכשיו אני רזה ואף אחד לא דואג, רק הנער מהמכולת. גאויות רבות שטפו את רגלי מאז שנעלמת מחיי, מאז שהלכת אל הים, עדיין לא ידעתי גבר אחר ורק המחשבה על כך מחרידה אותי ומבריחה אותי בחזרה אל הבדידות המעוגנת להפליא לצד המחשב שבבית, והטטריס.
מתנערת מהחול שדבק בי וממששת בסתמיות את הלחלוחית שזרמה אל בין רגלי מכוח החלומות. מטפסת בכבדות אל הבית. לרדת מהעננים. להיפרד מהכאב עליו אני מתרפקת בעונג, בכל פעם מחדש. ד״ר קרנל אומר על הכאב והעונג, עד כמה הם דומים, למרות שאנו רגילים לחשוב עליהם כמושגים מנוגדים. אמנם, כפי שהוא מדגיש תמיד, את סיבת הכאב אנו מנסים לדחות מעלינו בכל מחיר, ובסיבת העונג אנו מבקשים לדבוק ללא הפרעה, אך כמו היפוכים אחרים, חושך ואור, שקט ורעש, פחד ואומץ לב, משמעותם משלימה זה את זה ומתקיימת בגלל חסרונו של ההיפוך. גם בכאב וגם בעונג יש איזה גיוס מלא של הנפש והאורגניזם כולו, לטובת העיסוק הבלתי נלאה בהרחקת החלק המכאיב או בקירוב הישות המענגת. הכל אז נראה פשוט מאוד, לטוב ולרע, כי דעתנו מוסחת מכל דבר אחר עד אשר נתמקד באופן טוטאלי בתענוג, כמו בכאב.
בינתיים אני כבר בפאתי הבית. לא עוד הערוגות, לא עוד לטיפה אחרונה סביב קרסולי מעלי העשב האהוב, רק צמחי בר מלוחים בפרא. אין ברירה. לרדת מהעננים. קל להפליג בדמיונות ולבקר בעולמות אחרים. יותר קשה לקרב את הפנטאזיות אל קרקע מוצקה.
כמוני, ואולי אף ביתר חריפות, היה NN חווה את הקושי בהינתקות מ״רגעי הקדושה״ והצורך לחזור אל המציאות. ההפרדה בין ״מצבי הצבירה״ השונים, היתה מתבקשת בעיקר כשחזרנו אל בין קירות הבית, אל משימות ומטלות היומיום. קשקוש הסירים במטבח, צלצול הטלפון בפינת העבודה או תיקון הסככה המתפוררת לאחר חורף - אלה שייכים היו באופן מוחלט וחד-משמעי לעולמות אחרים.