כשצבעי השמיים מתערבבים בצבע הים והאדמה והאופק כבר איננו מסנוור עד כדי להרגיז, אז אני מתכוננת לכבוד השקיעה, לכבוד הירידה אל הים. ככה זה. תמיד יורדים אל הים בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת סוף היום. אלה היו הפגישות האמיתיות בינינו.
את שמלתי הרחבה אני מרימה בשובבות שגזרתי על עצמי לכבודו של החוף. מדלגת במורד, מביטה לאחור, כביכול מחכה לבני לוויה נוספים. האם ג׳אד עדיין בעקבותי או שניתן לי להתייחד לבדי עם רמזיו ועם זיכרונות NN המציצים מכל סלע ועיקול?
כאן היינו חולמים את העתיד ומבררים את העבר. כאן גילינו NN ואני את האחרות. שם, בצוק של סנסטיקו, עוד גילינו את הדמיון, את פלאי חידת הזולת ואת קסם האהבה בין גבר לאשה, ככה זה.
מי שעומד מאחורי ומעגבותי, הוא העומד. צחקוקי חבורת הילדים המשחקים על הגבעה שממול, מזכירים לי שירה מוכרת. ״ימאנז׳ה באה... ימאנז׳ה באה מהים...״ כך קרא NN בשירת באהיה ברזילאית, ״היי! סירנה, סירנה בואי לשחק על החול...״ בטוח שאלה לא השירים הנשמעים מרחוק מפי הילדים, אך באוזני הם מתנגנים מוכרים. אפילו לא היו הילדים שם, עדיין הייתי מדמיינת וממציאה שירה הבוקעת מרדיו מרוחק, לצידם של שני נערים מחוטטי פנים שוכבים על החוף וקוראים זה לזה את מכתבי האהבה שכתבו לאהובותיהן, אשר מעולם לא נשלחו... תמיד אותם שירים.