מתענגת ממשחקי יחיד וזוגות, ונסחפת אחר חידות ומבוכים, אך מעולם קודם לכן לא התפתיתי כך למשחקי מחשב אחרים, גם לא כאשר אלו הופיעו לראשונה וסחפו את בולם. משחקי הרפתקאנת נראו לי תמיד פחות מרתקים מהחיים עצמם, וגם סימולציות של מטוסים או מכוניות אינן אמיתיות בעיני. לא אהבתי את משחקי האלימות - נינגיות ומלחמות כוכבים ואפילו פק-מן לא הדליק אותי.
בל כך מיוחד המשחק הזה, טטריס, וכמה אני אוהבת להתבונן דרכו בסדרו של עולם, ובדינמיקה שלו. הוא דורש ריכוז וקואורדינציה, נותן תחושה של סדר, של דברים הנופלים למקומם הנכון. השחקן צריך לתכנן ולקבל החלטות מהירות, תחת לחץ של זמן הנקבע על ידי רמת המשחק שבחר להתחיל בה, וזוהי לעצמה נקודה מעניינת לעומת משחקי זוגות, ולא רק משחקים, שם אין לעולם שליטה בלעדית על הקצב. ויחד עם זאת, התחושה אדירה וממשית כל כך עד שאין גבול להצלחה. ככל שאטיב לשחק כך יארך המשחק ואני אקבל עוד נקודות. רק הרקיע, תרתי-משמע, הוא הגבול.
אפשר להגיד שהתמכרתי למשחק הזה. משום שדרכו אני חווה את כל הסממנים שמקובל לייחס להתמכרות. ברגעי פנאי או רגעים שפיניתי באופן מיוחד, אני עטה על המחשב בתאוותנות, ומשחקת עוד ועוד עד שאצבעותי מתאבנות וראשי מסתחרר. ואינני יכנלה להפסיק, עד כדי כך שאני חוששת שגם אם יללות אזעקה תקרענה את האוויר, וגם אם הבית שלי יופגז, עדיין אהיה צמודה למקלדת, ללא אפשרות להתנתק. כבודי אז שסוע לשניים בשחקו עם עצמו את משחק האדונים והמשרתים, לעיתים האדון מצווה על שפחתו לחדול מלשחק וזו הסרבנית ממשיכה בשלה, לעיתים יצווה על חרופתו לשחק עוד ועוד וזו תשפיל מבט מיוסר ותשחק נגד רצונה, תמיד ינצח האדון ובכל סקרה אני ממשיכה כמהופנטת.
אפשר לחשוב שיש גם משהו מיני בהשתלת הקוביות, כאשר אצבעותי רוקדות כמו רגליה הספרדיות של רקדנית פלמנקו לוהטת. לפעמים במשך חיום כאשר אני עסוקה בדברים קיומיים יותר, ענייני היומיום, אני כבר מפנטזת ומתכננת ומשתוקקת אל הרגע בו אגש למשחק, ואם נבצר ממני לשחק - אני מאוד מתרגזת, אצבעותי מדגדגות, אישוני מתרוצצים וכולי חסרת מנוחה. ביום ובלילה אני חולמת הרבה על קוביות שמתקבצות להן באיטיות לכל מיני צורות מסודרות להפליא, על מסכים אומנותיים בצבעי פסטל.
Interactive Talk- Program loaded and started